|
 יש
בעיה רצינית עם זכויות היוצרים,
בעיה
עמוקה וכואב שגורמת לנזק עצום לאוצר
התרבות והידע האנושי.
והבעיה
העוד יותר קשה היא שרובינו לא מודעים לה
בכלל.
ולא,
אני
לא מדבר כאן על שיתוף שירים וסרטים ברשתות
שיתוף קבצים,
אני
לא מדבר כאן על תוכנות מועתקות וגם לא על
המחירים השערורייתיים של דיסקים בחנויות.
אני
מדבר על ההעלמות ההדרגתית של רשות הרבים
(public
domain) ביצירה.
זכויות
היוצרים לא באו במקור בכדי לאפשר ליוצר
לסחוט את הגרוש האחרון את הפוטנציאל
הכלכלי של היצירה שלו.
למעשה
-
זכויות
היוצרים לא באו בכלל מתוך דאגה לרווחתם
הכלכלית של היוצרים.
זכויות
היוצרים באו מתוך דאגה לתרבות האנושית,
ומתוך
ההנחה שאילו לא תהיה הגנה שתאפשר ליוצרים
להרוויח כסף מיצירותיהם,
לא
תהיה לאנשים מוטיבציה ליצור,
וכולנו
נפסיד מכך.
המטרה
של זכויות יוצרים היתה ליצור איזון -
איזון
בין הזכות של היוצר להרוויח מיצירתו לבין
הצורך שלנו כתרבות להנות מפירות היצירה
של אנשים.
והאיזון
הזה אכן היה קיים.
לתקופה
מסויימת.
זכויות
היוצרים נולדו למעשה לא הרבה זמן לאחר
המצאת הדפוס,
כאשר
סופרים שפרסמו ספרים גילו כי אנשים אחרים
מדפיסים ומוכרים את הספרים שלהם עצמם.
בתגובה,
המלכה
אן חוקקה חוק (Statute
of anne) בשנת
1710,
על
פיו ליוצרים תינתן לתקופה מוגבלת של מספר
שנים הזכות הבלעדית למכור את ספריהם.
לאחר
תקופה זו,
כאשר
הם כבר מכרו את ספרם והרוויחו ממנו במשך
שנים,
יעברו
הספרים לרשות הרבים.
זה
היה ראשיתם של זכויות היוצרים.
בהמשך,
גם
בחוקה האמריקאית נכנס העניין -
גם
שם דיברו בדיוק על אותו איזון בין הצורך
של היוצרים להתפרנס לבין הצורך של הציבור
להנות מהיצירה התרבותית,
וגם
שם דובר על הענקת זכויות יוצרים לזמן
קצוב.
במקור,
בכדי
לקבל זכויות יוצרים על יצירה היה צורך
לרשום אותה במשרד הממונה על זכויות
היוצרים,
והיצירות
היו מוגנות לתקופה של ארבע עשרה שנה.
היתה
אופציה להאריך את זכויות היוצרים לא
רבע-עשרה
שנה נוספות,
ולאחריהם
-
בתום
פרק זמן מקסימלי של 28
שנה,
היצירה
היתה עוברת לרשות הרבים.
עם
הזמן קרו הרבה שינויים באופן בו מומשו
זכויות היוצרים.
דבר
ראשון,
זכויות
היוצרים הורחבו לא רק לספרים אלא גם לצורות
יצירה אחרות.
לאחר
מכן,
בלחץ
של גורמים מסחריים שונים שרצו לא לאבד את
הרווח שלהם מיצירות מצליחות שברשותם,
החלו
להאריך את פרק הזמן בו היתה היצירה מוגנת.
מארבע-עשרה
שנה (פלוס
אופציה להארכה),
פרק
הזמן הלך והתארך באופן הדרגתי,
עד
שהגיע כיום לתקופה של 70
שנה
לאחר מותו של היוצר (כלומר
במקרים מסויימים גם 140
שנה...).
עבור
יצירות בבעלות תאגיד או תחת שם בדוי,
פרק
זמן ההגנה הוא 70
שנה
בארץ,
אבל
בארה"ב
כבר האריכו את פרק הזמן ל-90
שנה,
בין
השאר בלחץ של דיסני שלא רצו לאבד את הזכויות
על מיקי-מאוס.
מעבר
לכך,
גם
הדרישות בכדי לקבל הגנה על
זכויות יוצרים
התמעטו.
פעם
היה צריך ללכת ולרשום את היצירה בכדי לקבל
עליה הגנה.
לאחר
מכן בוטל הצורך ברישום,
וכל
מה שהיה צריך זה לרשום את השנה והודעת "כל
הזכויות שמורות".
לבסוף
אפילו הדרישה הזו בוטלה וכיום כל מה
שמתפרסם מקבל אוטומטית הגנה.
גם
את ההודעה הזו שלי לא תוכלו להעתיק ולפרסם
בלי רשות מיורשי עד 70
שנה
לאחר מותי.
ותעזבו
את ההודעה שלי -
גם
ההודעה של טרול שנכנס לאיזה פורום וכתב
כמה שטויות תהיה מוגנת מבזכויות יוצרים
כיצירה אמנותית עד 70
שנה
לאחר מותו.
אף
אחד בכלל לא שואל או
תי אם אני מעוניין
להגן על הדברים שלי בזכויות יוצרים -
הזכויות
האלו הן אוטומטיות אלא אם אני אומר במפורש
אחרת.
מעבר
לכך,
חלה
עוד התדרדרות.
בעבר,
היה
מוסד ציבורי מאד משמעותי וחשוב שנקרא
ספריה.
גם
בתקופה בה הספרים היו מוגנים בזכויות
יוצרים,
היה
ניתן למצוא אותם נגישים לכל אחד בספריה
העירונית הקרובה למקום מגוריכם.
תמורת
דמי מנוי שווים לכל כיס גם הייתם יכולים
לשאול את הספרים הללו ולקחת אותם אליכם
הביתה לשבועיים.
אז
נכון,
טכנית
הספריה עדיין קיימת,
אבל
בפועל חל פיחות משמעותי במעמדה,
וחוקי
זכויות היוצרים חוסמים את האפשרות לתחליף
ראוי שיתאים לרוח הזמן.
דבר
ראשון,
נולד
האינטרנט והפך למקור המידע הזמין והנגיש
לכולם,
אלא
שבו אין אפשרות חוקית להעמיד ספרים המוגנים
בזכויות יוצרים לרשות הרבים.
מעבר
לכך,
הספריה
משמשת אך ורק לצורך השאלת ספרים.
סוגי
יצירות אחרות אינן זמינות בה.
סרטים
אפשר אולי למצוא בספריית וידאו,
אבל
למה אנחנו צריכים לשלם 17
ש"ח
על כל השאלה?
בגלל
שבניגוד לספרים,
בעל
הסיפריה לא יכול לרכוש פעם אחת דיסק
ולהשאיל אותו באופן חופשי -
הוא
חייב לשלם תמלוגים על כל השאלה,
ובעל
הזכויות יכול בכלל לא להסכים לכך שיצירתו
תהיה בספריית וידאו.
ומה
עם ספריות מוזיקה,
נניח?
זה
בכלל לא חוקי ...
הבעיה
שנוצרת כתוצאה מזכויות היוצרים המוענקים
בנדיבות רבה מידי בהתאם למה שתיארתי היא
לא שלדיסני יש זכויות של 90
שנה
על מיקי-מאוס.
בסדר,
מבחינתי
שיחזיקו זכויות על מיקי-מאוס
ל-90
שנה.
מצידי
שהיורשים של סופר שכתב יצירת מופת ימשיכו
להרוויח מכך גם אחרי מותו.
הבעיה
האמיתית,
העמוקה
והכואבת,
היא
עם כ
ל השאר -
הררי
יצירות שנוצרו במהלך השנים,
שטכנית
יש עליהן עדיין זכויות יוצרים,
אבל
בפועל אף אחד לא באמת מרוויח מהן.
מחלקן
אף אחד גם לא התכוון להרוויח מלכתחילה.
אבל
בפועל זה אומר שאנחנו תקועים עם יצירות
מוגנות שלא עוברות לרשות הרבים בשל פרק
זמן שערורייתי של זכויות יוצרים,
ובינתיים
אין מה לעשות איתן.
חלקן
הגדול בכלל יצירות "יתומות"
- כאלו
שלא ניתן לאתר את בעלי הזכויות אליהן,
אבל
גם הן בפועל מוגנות בזכויות יוצרים.
גוף
שרוצה להקים נניח ארכיון דיגיטלי ולהיות
שומר חוק לא יכול לעשות איתם כלום,
משום
שהיום אולי לא ידוע למי יש עליהם זכויות,
אבל
מחר עלול לצוץ בעל הזכויות ולתבוע אותם
...
אבל
גם אם ניתן לאתר את בעל הזכויות,
זו
עדיין בעיה,
כי
זה אומר שצריך לפנות לכל אחד ואחד מהם
ולנהל איתו משא ומתן עד שיסכים (אם
יסכים)
לכך
שיעשה שימוש ביצירה שלו,
מה
שהופך את העניין לרוב ללא ריאלי.
התוצאה
של זה היא שהררים של יצירות נשכחות ונשארות
במרתפים עבשים,
סרטים
ישנים מתפוררים להם,
מסמכים
בעלי ערך היסטורי הולכים לאיבוד,
אוצרות
ידע שהיו יכולים להיות נגישים לאוכלוסיה
כולה,
כי
ממילא אף אחד לא מרוויח מהם,
נשארים
נעולים.
ספריות
דיגיטליות שהיו יכולות לקום באינטרנט
ולשרת את כולנו לא קיימות.
האיזון
שהיה אמור להישמר לא קיים יותר.
ה-public
domain הולך
ומתמעט לו וכולנו מפסידים מכך.
אז
מה עושים?
פיתרון
אחד הוא הפיתרון שהציע פרופסור למשפטים
באוניברסיטת סטנפורד,
בשם
לורנס לסיג (Lawrence
lessig), שהציע
רישיון בשם Creative
Commons שיאפשר
למי שרוצה לפרסם יצירות כך שכלל הציבור
יוכל להנות מהן.
ה-Creative
Commons מציג
בעצם מספר גירסאות של הרישיון,
שכל
אחד מהם נותן דרגה אחרת של חופש לשימוש
תחת רישיון זה.
אחת
הגירסאות לדוגמה מאפשרת להפיץ את היצירה
באופן חופשי כל עוד נשמר הקרדיט ליוצר
המקורי.
גירסה
אחרת מאפשרת שימוש ביצירה אך ורק לצרכים
לא מסחריים.
הכוונה
שלו היא לעודד כמה שיותר אנשים לפרסם
יצירות תחת הרישיון הנ"ל
כך שהציבור יוכל להנות מהן בלי המגבלות
הדרקוניות של חוקי זכויות היוצרים.
אלא
שבכך אין די לדעתי.
לא
הרבה אנשים יטרחו,
באופן
מפורש,
להפיץ
את היצירה שלהם תחת רישיון כזה,
ורוב
היצירות עדיין ילכו לאיבוד.
הפיתרון
האמיתי לדעתי הוא רק בשינוי החוק,
באופן
שיחזיר את האיזון לחוקי זכויות
היוצרים.
הרעיון
שלי הוא כזה:
כל
יצירה המתפרסמת תזכה,
בדיוק
כמו היום,
להגנה
אוטומטית ללא צורך ברישום או הצהרה כלשהי,
אלא
שהגנה זו תחול למשך פרק זמן מוגבל של 10
שנים.
כל
מי שירצה להנות מהגנה לפרק זמן ארוך יותר
יצטרך לשלם אגרה מסויימת (נניח
100-200
ש"ח)
ולרשום
את היצירה שלו לתקופה של 10
שנים
נוספות.
ניתן
יהיה להאריך את הזכויות על היצירה שוב
ושוב,
עד
למקסימום שמתאים לאורך תקופת זכויות
היוצרים שקיימת כיום.
התוצאה
תהיה שעבור יצירות שיש להן עדיין ערך
כלכלי יהיה אינטרס להאריך את זכויות
היוצרים.
אז
הזכויות על סרטים של דיסני יפקעו רק אחרי
90
שנה
מפרסומם,
אבל
כל השאר,
כל
היצירות שאין להם עוד ערך כלכלי אבל יש
להם ערך תרבותי,
תיעודי
או מדעי,
יעברו
לרשות הרבים ...
שינוי
כזה לא קל כמובן,
לא
רק משום שישנם גורמים מסחריים בעלי כח
המעוניינים בשימור המצב הקיים אלא גם
משום שחוקי זכויות היוצרים מוגנים באמנות
בינלאומיות,
ושינוי
כזה יצריך בעצם שינוי של אמנת ברן.
לא
עניין פשוט כלל וכלל,
אבל
מצד שני -
גם
לא בלתי אפשרי,
אם
רק תתעורר מספיק מודעות לעניין.
רשימת
מקורות חלקית:
מאמר
בוי
קיפדיה בנוגע להיסטוריה של זכויות
היוצרים:
http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_copyright
והמאמר
הראשי על זכויות יוצרים
:
http://en.wikipedia.org/wiki/Copyright
האתר
של Creative
Commons:
http://creativecommons.org/
ספרו
של לורנס לסיג -
"תרבות
חופשית":
http://www.free-culture.cc/
דיון
בנושא בעיית העבודות היתומות (יש
שם הצעה אחרת לפתרון,
מכיוון
שונה):
http://www.law.duke.edu/cspd/pdf/cspdproposal.pdf
ניתנת
בזאת זכות להעתיק,
להעביר,
לשכפל
ולהפיץ מאמר זה,
כל עוד
נשמר הקרדיט ליוצר:
סלע
מדור-חיים
|
